בנם של שרה ובן ציון. נולד ביום ט' באדר תשכ"ו (1.3.1966) ברמת גן. בן בכור להוריו, אח של עמוס וארי.

גיורא גדל ברמת גן. ילד חברותי ואהוד, מוקף חברים ושופע שמחת חיים. נבון ופיקח, כבר מגיל הגן אותר כילד מחונן והשתלב בתוכנית הלימודים ב"מכון אריקה לנדאו" לקידום מצוינות ויצירתיות.

למד לימודי יסודי בבית הספר "שמעוני" בגבעתיים, תלמיד מצטיין בעל הישגים טובים. בהיותו בן שלוש-עשרה עברה המשפחה לגור במושב בני עטרות, הוא השתלב בלימודי חטיבה ותיכון בבית הספר "מקיף יהוד" במגמות פיזיקה ומתמטיקה, וסיים לימודיו בהצלחה יתרה. היה מבריק וחד הבחנה, בתכונותיו בלט בחוש הומור ונודע בשל תעוזתו ועמידתו על דעותיו מול מוריו וחבריו.

אחד מתחביביו היה ספורט, והפגין כישרון רב במשחק הכדורגל. בכיתה ג' הצטרף לקבוצת "אפרוחי הפועל רמת גן", בהמשך שיחק בקבוצת "הפועל נוער רמת גן", משם עבר לקבוצת "הפועל יהוד" והיה חלק מנבחרת ישראל לנוער. במסגרת זו נסע למשחקים בגרמניה ובהולנד, בכל פעם מחדש חזר משם נפעם ומלא אנרגיות. בזכות כישוריו המעולים הצליח לשלב באופן מיטבי בין לימודי התיכון למשחק בליגה המקצועית, העובדה שהפסיד ימי לימודים רבים בשל אימונים או תחרויות לא פגעה בהצלחתו ובהישגיו בבית הספר.

חברו עודד כתב: "מלך הכיתה. כן, היה דבר כזה וגיורא היה שמו, מלך כמו שרק אפשר לדמיין מלך ישראלי, שורשי ומעורר הערצה. מושבניק חייכן וקופצני, חריף חד ואתלטי, שד משחת!

לגיורא בכלל לא היה ילקוט, רק מחברת חומה מגולגלת בכיסו האחורי ועיפרון שהיה תקוע לו בשערו המתולתל. הוא לא היה צריך יותר מזה והמורים ידעו זאת היטב. בחור מחונן עם זיכרון פנומנלי שולף תשובה שנונה וחיוך, מהלך תמיד בסנדלי עור תנ"כיות למעט אם היה בנעלי כדורגל. גיורא היה כדורגלן מצטיין..."

באופיו הרגיש ועם רצון לנתינה, שימש בשעות אחר הצהריים חונך בבית ספר לחינוך מיוחד בגבעתיים - "האהבה שהעניק לבני ולכל תלמידי הכיתה, הרגישות ותשומת הלב לא תישכח לעולם" כתבה אימו של אחד מהילדים שחנך.

קשריו עם בני משפחתו היו מצוינים. הוא ואחיו הצעיר גדלו כתאומים ושלושת האחים היו לחברים הכי טובים, סייעו להוריהם בכל הנדרש ובדרך קבע עזרו במיון הפירות העונתי של תוצרי המשק החקלאי שניהלה המשפחה.

באוגוסט 1984 התגייס לצה"ל והתנדב לשירות בסיירת גולני של חטיבת גולני. מסלול ההכשרה שלו כחובש קרבי בסיירת היה קשה וארוך. הקושי הפיזי והמנטלי שחוו הוא וחבריו ליחידה הביאו ליצירת קשרים הדוקים ביניהם והם הפכו לאחים בנפש האחד בשביל השני. אלחנן חברו לשירות סיפר כי גיורא תמיד חיפש צדק עבור החברים ליחידה וכי ידע לעמוד על דעתו.

במסגרת שירותו הצבאי לקח חלק בפעולות צבאיות שונות, בעיקר באזור לבנון. בספטמבר 1986 במהלך פשיטה של הסיירת כנגד התארגנות מחבלים נהרג חברו ליחידה, אירוע אשר הותיר בו חותם וליווה אותו מאז. כתב על כך חברו לוטן: "זה היה אי אז בקיץ 1986 בכפר זיבקין בלבנון. בפשיטה בה לחמת ובה נפל יואב סקל, עד אז חייך נעו במסלול קבוע והגיוני. נער מקסים עם לב זהב, ספורטאי, תלמיד מצטיין ומבריק, חייל ביחידה מובחרת. מאותו היום הצטרף גלגל נוסף שהניע את מסלול חייך, מסלול של עינויי גוף ונפש".

כחצי שנה לפני שחרורו מצה"ל התמוטט במהלך פעילות צבאית והועבר לקבלת טיפול רפואי בבית חולים, לאחר הטיפול שב ליחידה להשלמת השירות. חוויותיו מהשירות והמראות הקשים מהפעולות בהן השתתף לצד אובדן חברו הטוב היכו בו בעוצמה רבה בעת ההיא, והוא הוכר כהלום קרב.

גיורא, שיש מי שהכירו בשמו השני – אברהם ברנדל, התמודד לאורך השנים בעוז ובגבורה עם הצלקות שנשא כתוצאה מהאירועים בשירות והיה נחוש לשקם את חייו וליצור לעצמו שגרה נוחה. למד לימודי תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב ויצר קשרים חברתיים בקלות עם הסטודנטים במחלקה. מצא נחמה במילה הכתובה, קרא הרבה ולמד אצל פילוסופים שונים ואנשי שם. אהב מאוד את השפה העברית ולימים ייסד חברה בשם "עשרים ושתיים אותיות", במסגרתה פרסם מספר ספרי ילדים וחוברות הגות על השפה העברית.

בשנת 2006 נשא לאישה את אנה חברתו. השניים הקימו ביתם בגבעתיים ונהנו מזוגיות אוהבת, תומכת ומלאת חוויות.

גיורא (אברהם ברנדל) רובינזון נפטר ביום ט"ו בשבט תשע"ט (21.1.2019). בן חמישים ושתיים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בבני עטרות. הותיר אחריו אישה, הורים ושני אחים.

ספדה לו אנה: "בעלי, אהובי, חיים שלי, נפרדנו מפני שסיימת את דרכך בעולם הזה. מי כמוני יודעת עד כמה חייך היו מורכבים, מלאי מאבקים, כאב ואכזבה. אני גאה שהלכתי אתך יד ביד לאורך דרך זו. בזכותך ובגללך אני חזקה יותר. לפעמים היה קשה אך לפעמים היה לנו שמחה אושר ואור. הרבה פעמים חשבתי שאני שומרת עליך ואתה היית צוחק ואומר שאתה שומר עליי. היום אני רואה עד כמה צדקת, ראית רחוק. אני יודעת עד כמה אתה חכם. אתה חסר לי מאוד ורוצה להאמין שתמשיך ללוות אותי ולשמור עליי כמו מהיום שבו נפגשנו.

תמשיך לחיות אצלי בזיכרון ובלב. מכאן אני ממשיכה בדרכי ולוקחת איתי לדרך הזאת את הגינותך, טוב ליבך, את הנאיביות הילדותית ואת האהבה האינסופית אליך. היית בן אדם הכי טהור ונקי עם לב פתוח לעולם. מרחם ומתחשב. תמיד מוכן להתערב ולעזור, באותה מידה שנינו היינו מאמינים שיש עוד משהו חוץ מהחיים האלה. היית מתחיל את יומך בתפילה ומסיים אותו בתפילה. כל יום כל שעה מבקשת מאלוהים לשמור עליך בעולם הנשמות שהיית מאמין בו. מתפללת שנשמתך נמצאת עכשיו במקום טוב בלי כאב בלי דאגה שתנוח בשלום. אני אוהבת אותך לעולם ועד".

כתב חברו: "גיורא היה אדם אמיתי, חכם, נדיר, מדהים. הייתה לי הזכות להכירו... ברוב נדיבות ליבו הענק העניק לי כשנפגשנו שתי חוברות פרי עטו על אודות צפונות השפה העברית. מלאות תבונה וידע אשר עדיין שמורות אצלי".

גיורא מונצח בחדר הזיכרון במושב בני עטרות, בו התגורר בנעוריו.